ריטב"א על נדה ל״ט

1 מתיבי הנדה והזבה וכו׳ והיולדת כלן מטמאות מעת לעת. איכא דקשיא ליה יולדת היאך מטמאה מעת לעת והלא מסולקת דמים היא משעת עבורה דתנן המעוברת דייה שעתה בראיה ראשונה לכל הפחות ויש מתרצים דהכא לר׳ יוסי דבעי הפסק ג׳ עונות אף במעוברת וכגון שלא הפסיקה אי נמי אפי׳ לרבנן וכגון שראתה בתוך עבורה פעם א׳ דהשתא הוייא לה ראיה שניה וכמאן דסבר דבראיה שניה מטמאה למפרע כדאי׳ בפ״ק והנכון בעיני שלא אמ׳ דייה שעתא בכיוצא בזו שהיא רואה מחמת מקרה של לידה דכיון שהלידה גורמת וחיילותיה היאך אפשר לומר בה דייה שעתה והא אין אנו יודעין אימתי התחיל הגורם.

2 רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה. דעת קצת רז״ל דהא פליגא אדריש לקיש ור׳ יוחנן דאמר לקמן וכן בפ״ק דאשה קובעת וסת בימי זיבה וזה דעת רוב בעלי תוס׳ ז״ל דלשמואל אף במעין סתום אינה קובעת וסת אבל דעת רבי׳ כדברי האומר דלא פליגי ר״ל ור״י במעין סתום כדאסיק׳ הכי והתם בוסת נדתה וכדשמואל במעין פתוח דחזיא מט״ו לט״ו יום א״נ בריש ירחא ותמניא בירחא והדר בתמניא דירחא וכן נראה עיקר.

3 זה וזה אסורין. פרש״י ז״ל אין צ״ל ט״ו שעבר שאסור שהרי הוא יום וסתה ועדין לא עקרתו ג׳ פעמים ויש לה לחוש שמא תראה וקי״ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים זה שראתה בו שהרי נדה היא אלא אף כשיחזור יום עשרים שאסורה לשמש שמא קובעת וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם א׳ ליום עשרים ונאסר יום כ':

4 אמר שמואל לא שנו וכו'. פי׳ דליום ט״ו הוי וסת קבוע אלא ט״ו לטבילתה וכ׳ ע״כ ואע״ג דרבותא דמתני׳ היינו איסור כ׳ כדפרש״י ז״ל גופיה שפיר איכא לומר דלא שנו קאי אעיקר וסת של ט״ו וכן משמע לשון הגמ׳ ובמקצת פי׳ לא שנו דאיכא רבותא באיסור יום עשרים אעפ״י שנקבע לה וסת ביום ט״ו אלא בשקבעתו ביום ט״ו לטבילתה אבל קבעתו בט״ו לראייתה אין כאן וסת וכיון דכן פשיטא דאסורה בזה ובזה.

5 מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש. פרש״י ז״ל דברים כפשוטן מקבע לא קבעה וסת בימי זיבתה דתבעי ג׳ זמני למעקרה ומיהו מהו דניחוש ליה אם היתה רגילה לראות מט״ו לט״ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ליה שלא תשמש ליום ט״ו קודם ראיה שמא תראה והקשו בתוס׳ דא״כ מאי פשיט ליה רב פפא ממתני׳ דהיתה למודה וכו׳ ומאי דקאמר עלה שמואל דאדרבה כבר פי׳ שמואל דמתני׳ בשקבעה וסת בימי נדתה כראוי במעין סתום וכיון דכן אע״ג דהשתא אתיא ליה במי זיבה ראויה היא שתחוש לו אבל לוסת הקבוע בימי זיבה דלאו קביעות היא לעולם אימא לך דלא חיישא ליה כלל ולכך פי׳ דבעין בעין פשיטותא דפשטנא ממתני׳ באשה שקבעה וסת בימי נדה כגון שראתה ג׳ זמני בריש ירחא וברביעית שנתה וראתה בב׳ בירחא דכי מטא ריש ירחא שהוא זמן וסתה הקבוע אתו לה בימי זיבתה אם אסורה לשמש עונה קודם הראיה שמא תראה ובעיא לרב פפא כסברת דליה דלקמן דס״ל דמנינא כדמעיקרא נקטה א״נ דאפי׳ למסקנא דלקמן דמנינא כדלקמן נקטה הכא אין לה למנקט מיום עשרים שראתה דכי אמרינן הכי הני מילי במתני׳ שדלגה ולא ראתה ביום ט״ו ושנוי ראייתה היה לאחר ולכך אינה מונה אלא מיום שראתה אבל בזו ששאלנו שהיה שנוי וסתה להקדים ולא מקרה יום שהיתה רגילה לראות בו דכ״ע כדמעיקרא נקטה הילכך אעפ״י שיום שלושים שלה הוא מתוך זיבה חיישא לה או דילמא לא חיישא ופשיט ממתני׳ ולדברי שמואל ואין פי׳ זה מחוור לי חדא דעיקר השאלה חסר מן הספר דלישנא דמהו שתחוש ליה לא משמע אלא על וסת הקבוע בימי זיבה ואנו מפרשי׳ לפי׳ זה מהו שתחוש לדם זוב אם קבעתו בימי נדה ועוד דכיון דהא ידע רב פפא דברי שמואל ועליה קאי מה נסתפק מתחלה ומאי אשתיק דהא ודאי הן דברי שמואל ממש לכך הנראה נכון כדברי רש״י ז״ל ודקאמרת היכי פשיט מוסת הקבוע בימי נדה יש לומר דמ״מ בדברי משנתינו ודברי שמואל דעלה איכא אחריתי לגריעותא שכבר שינתה וסתה ודלגה אותו ולא ראתה בו ועכ״ז אנו חוששין אף כשיבא בימי זיבה וכיון דכן לא קליש מינה ווסת הקבוע בימי זיבה שלא שינתא אותו כלל והיא תוספת שיטתה ורגילה בו לענין לחוש לה מיהת וגם בתוס׳ מצאתי שתרצו כן לדעת רש״י ז״ל אלא שלא בררו הדבר כל הצורך והביאו ראיה לזה מפרקא בתרא במכילתין ושם אפרש ראיה שלהם בע״ה.

6 כ״ב מכ״ב מנינין. פי׳ מכ״ב קמאי שהיתה רגילה לראות כדמעיקרא מנינן כיון שלא עקרה וסתה ואע״ג דנדה ופתחה מכ״ז ושינתה וראתה בו מנינן דעל כרחין לא סגיא שלא יהא פתח נדה כיון שלא ראתה בכ״ב דכי הדר אתי כ״ב מנינן מכ״ב קמאי הוי ליה כ״ז לראיה כ״ז והוי בימי זיבה אלמא חיישא ליה. ורב הונא בריה דרב יהושע אהדר ליה דדילמא מכ״ז מנינן דכי הדר אתי יום כ״ב לא אתי אלא בימי נדה ולהכי חיישא לה ומפני שרב פפא דן להחמיר לחוש לוסת הכא בימי זוב לכך השיב רב הונא בריה דרב יהושע מעיקרא בלשון דילמא דמ״מ מנ״ל ממתני׳ למפשט הכי דהא איכא לומר דמתני׳ כדאמרן וחזק עוד רב הונא דבריו מההיא דתרנגולתא דנר׳ ממנה בדלקמן מנינן ולא מעיקרא והיינו דאמר ליה דאי לא תימא הכי הוי תרנגולתא וכו׳ פי׳ תרנגולת שרגילה ללדת יום א׳ ולעמוד יום אחד וילדה ביום ראשון וכן ג׳ כמנהגה וכפי סדר שלה היה לה ללדת יום חמישי ויום שבת ושנתה ועמדה בה׳ שלא ילדה וילדה בששי כי הדרה נקטה כדמעיקרא נקטה שתלד ביום שבת או כדלקמה נקטה שלא תלד עד יום א׳ פרש״י ז״ל הא ודאי על כרחין כדלקמיה נקטיה ולא תלד עד יום ראשון ונראה לי טעם הכרח זה הוא מפני שכן מעשים בכל יום למנקט כדלקמן ולא עוד אלא שאם אתה אומר דכמעיקרא נקטה ותלד ביום שבת א״כ תלד שני ימים רצופים מה שלא הורגלה מעולם והאיך אפשר כי מפני ששינתה רגילותה לרחק ניחוש לה להיות מקרבת.

7 א״ל רב פפא אלא הא דאמר ריש לקיש וכו'. כלומר כיון דאמרת שנדמה מראה דמים ללידת תרנגולת אמ״מ מה נעשה דריש לקיש ור״י שמראין כדברי דמעיקרא מנינן.

8 אלמא מריש ירחא מנינן. פרש״י ז״ל כיון דמקרי גם פעם ג׳ תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן והקשו בתוס׳ דילמא משום דתרי זימני קמאי הוו תוך ימי נדה קרי ליה הכי ועוד היכי ס״ד דטעמא דהכא היינו משום דכמעיקרא מנינן שהרי אף רב פפא לא אמר שנמנה כדמעיקרא אלא כשיש וסת קבוע מעיקרא אבל לא כמו שעדיין לא נקבע לה וסת דאכתי לא חזיא אלא תרי זמני בריש ירחא ומיהו בזו י״ל דלפום טעמיה מכל דכן פשיט ועוד קשה עליו היכי ס״ד דהאי ראיה שלישית מקרי תוך ימי נדה והלא רב פפא עצמו אמר לעיל דאף כ״ב דכ״ב מעיקרא מנינא דפתח נדה כ״ז הוא כיון שלא ראתה בכ״ב כעין ההיא דפרק קמא דאמרינן דקפצה וחזאי קפצה וחזאי וכדפרי׳ התם ובתוס׳ פי׳ דהכא רב פפא לישנא קלילא נקטי והכא במאי עסקינן בדחזיא ג׳ זמני בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא על ראיה רביעית קאמר אחר שהוקבעה וסתה וראייתו של רב פפא היינו משום דאמרי׳ דייה שעתא בראיה זו ואפי׳ למ״ד בפרק קמא דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה וש״מ דבתר מעיקרא וחשבון הראויה אזלינן ורואין אותה כאלו ראתה בריש ירחה כמנהגה דאי לא היה לנו לומר ששינתא וסתא ולא נימא דייה שעתה זה פי׳ רב״ה ז״ל ועדין אין הענין מתחויר יפה ויש להוסיף עוד עליו דודאי דברי ר״פ כמשמעו בדחזיא ג׳ זמני בחמשא בירחא וב׳ זמני בריש ירחא והוא וסת קבוע בג׳ פעמים וראייתו של רב פפא היינו כי בראייות הללו אנו דנין אותה שקבעה וסת להפלגת שלשים יום ואע״ג דכי מעיינת ביה אין הראיות המופלגות שבה אלא לכ״ה יום דהא כי חזיא בחמשא בירחא והדרא חזיה בריש ירחא אין כאן אלא כ״ה יום ואעפ״י כן אינו מונין לה מריש׳ ירחא לריש ירחא וכן מה׳ לירחא לה׳ לירחא ואומרים שראיותה לשלשים יום ועל כרחין היינו משום דמנינן כדמעיקרא לומר דריש ירחא תנינא וממני כדמעיקרא לריש ירחא קמא ולא לראיית ה׳ בירחא ואין ראייה החמשה בירחא מפסקת בינתים וכן מנינן מה׳ מירחא לה׳ מירחא ואין ראיית ריש ירחא שבינתים מפסקת וריש ירחא דנקט הכא לאו דוקא נקטיה להו דא״כ ריש ירחא גורם וכשחוששת לו למנין הראוי היא חוששת לדברי הכל אלא דנקטיה ליה לומר שרואה בהפלגת שוות שלשה פעמים שהרי ראתה תרי זמני ריש ירחא וג׳ זמני בה׳ בירחא ואתה מצרף מהם שלשה ראיות כי מריש ירחא לריש ירחא ראתה לל׳ יום פעם אחת וכן מה׳ לירחא לה׳ דירחא ראתה ב׳ פעמים לל׳ יום וש״מ שאף בתחלת קביעות ווסתות על כרחין כדמעיקרא מנינן וכיון דבזאת תולין כדמעיקרא לעשות לה ווסת קבוע ואפי׳ להקל כ״ש דהכא נמי אעפ״י ששינתה ראיותיה ולדלג יום כ״ב ולראות בכ״ז כי מנינן כ״ב כדמעיקרא מנינן מכ״ב ואין ראיית כ״ז מפקת בינתים והפי׳ הזה עולה כהוגן בלשונו של רב פפא ויש לו קצת ראיה מלשונו של רב הונא בריה דר׳ יהושע שאמר דאמרינן דימים יתירי הוא דאתוספו לה דהא מ״מ כבר שבש יפה ראייתו של רב פפא שאין קביעות הווסת של ר׳ יוחנן כדבריו וממילא דחינן ראיה שלו דלא קרינן תוך ימי נדה לאותו ה׳ בירחא שמביא ראיה ממנו לדברי רש״י ז״ל ולפי הפי׳ הזה עולה יפה דמ״מ אף לאוקמתא דרב הונא אנו קובעין ווסת לשלשים יום מריש ירחא לריש ירחא להפסקת שלשים יום ואעפ״י שהפסיקה בינתים לראות בכ״ה והיה לנו לומר דתפשוט מינה עדין כדמעיקרא מנינן לכך הוצרך לומר שזו אינה הפסקה דדמים יתירי נינהו וכדאיתא ריש ירחא שלאחריו חשיבי לענין זה ומיהו שפיר מיקרי תוך נדה דסוף סוף פתח נדה מכ״ה לירחא מנינן כדאמר רב פפא לעיל נדה ופתחה מכ״ז מנינן וא״ת ולמה לא השיב רב הונא בריה דרב יהושע על דברי רב פפא אפי׳ לפי דבריו ולימא ליה דשאני התם דכיון דחזאי השתא בה׳ בירחא בלא ריש ירחא אמרינן דחמשה בירחא עיקר וריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו לה ולעולם לחוש אין חוששין אלא להפלגות שוות ולא למנין הראוי תירץ רבי׳ הרמב״ן ז״ל דמסתברא ליה דקביעות ראיות קמייתא ליכא למתלי בתוס׳ דמים עוד יש לומר דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דלא אמר ר׳ יוחנן אלא דקבעתיה ממעין סתום וכדאיתא בפ״ק דמכילתין ומה שאין מתחוור כל הצורך בזה הפירוש הוא מה שאנו מצרפין בדברי רב פפא בקביעות וסת שלשים יום ראיות שהיו מריש ירחא עם ראיות מה׳ מירחא לה׳ בירחא לעשותו הפלגות שוות לשלשים יום כמו שאמרנו ומ״מ הפי׳ מוכרח ממקומו ומלשונו ולשון הגמרא שאומר וקאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה קושטא דמלתא נקט אבל אין הראיה מלשון תוך ימי נדתה אלא מלשון שהיא קובעת וסת בדרך זה וכמו שאמרנו וזו שיטת רבי׳ הגדול ז״ל כפי מה שלמדו מפיו ואם לשון פירושו סתום כמנהגו ולשון שיטת רש״י ז״ל ולשון הגמ׳ הזה יש להלום דרב פפא היה סובר שאין לקרותו וסת שבתוך ימי נדה אם אין הפעם האחרון שבו קביעות הוסת תוך ימי נדה ודקאמרת היאך נאמר כדמעיקרא בוסת שלא נקבע יש לומר דמ״מ לפי דעתו שכן דברי ר׳ יוחנן דמכל דכן פשוט וזה הטעם בעצמו למפשט בכל דכן דה׳ בירחא פתח נדה קרי ליה ר׳ יוחנן תוך ימי נדה מפני הסדר הראשון שהיה כן ומסתמא נגרר אחרי וחשוב ימי נדה לקביעות הווסת וכל דכן לענין הנדון שלפנינו ומאי דנקט רב הונא דאמרי׳ דמים יתרים הוא דאתוספו בה אע״ג דלא צריך ליה נקט הכי לישב אגב אורחיה מאיזה טעם נקבע וסת בתוך ימי נדה כנ״ל לפרש לפי שיטתו ז״ל ומ״מ לכלהו פירושי עמדה ההלכה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע דלעולם כדלקמן מנינן וכההיא דבתרנגולתא ובעיא דלעיל אם חוששת לוסת קבוע בימי זיבה לא אפשיטא שכבר נדחית ראיתו של רב פפא דמתני׳ דהיתה למודה מכ״ז הוא דמנינן ואי בכ״ב חזר הווסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי ואם לא ראתה בכ״ב חוששת לסוף ה׳ ימים שהוא לכ״ז מיום כ״ז הראשון ששינתה בו תחלה וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל וכן פסק רבינו הרמב״ן ז״ל והוא המוכרח מלשון הגמ׳ ושלא כדברי רבי׳ הראב״ד ז״ל בספר בעלי הנפש.